זה סיפור על כהן צדק אמיתי
לכן קוראים לו כ"ץ
ששייך לזן השוטים
בלעדיהם גורלנו נחרץ
"לכל שירייך אני כינור"
נכתב על עיר החומה
ורק כ"ץ שם לב שבעירו
אין לכינורות במה
כהן הצדק שכר ברחוב הלל מקום
ובנה לבד לגמרי את הבר
ובסוף שם על הדלת שלט ניאון
שהודיע לכל מי שעבר:
"זהו סינדרום ירושלים".
עשרים שולחנות - עם נרגילה
ותמונות פורטרט על הקירות -
בי.בי. קינג ובוב דילן
מקשיבים לאייזנמן ופיטר רוט
ויצמן על הבר עסוק באלכוהול
אבל פתאום כשהוא נדלק על איזה שיר
הוא מצלצל בפעמון ההזמנות
ואת כל המקום מעיר
סיגל היפה בין השולחנות עוברת
ועל יפעת אל תסתכל בלי ביטוח "ריסק"
למרות שלפעמים כך השמועה אומרת
היא לקחה הביתה את הגיטריסט
״וזהו סינדרום ירושלים״
וכהן הצדק - בפינה תמיד
עושה סאונד להופעה ומחייך
הוא לא סופר את הכסף שהוא מפסיד
אומרים שהוא לא יודע איך
מה אכפת לכ"ץ שתזרים המזומנים
לא נראה כל כך בסדר
העיקר שהוא ניגן את "סוף עונת התפוזים"
על הפנדר המקורית של יהודה עדר
עשן הנרגילה מתערבב
בשירים של התקופה
וכ"ץ בלי שתשים לב
דוחף לך מעטפה
״וזהו סינדרום ירושלים״
עוד לפני שהיא נסעה הרכבת הקלה
כבר ירדה לחלוטין מהפסים
וכל רחוב הלל נסגר בגללה
שנתיים ארוכות לשיפוצים
אפילו הניצוץ בעין של שוטה
לא עמד מול טמטום הרשויות
שיכלו לשמור על צליל מיתרים חיים
במקום על גשר מיתרים ושאר שטויות
עכשיו נשארנו עם כינור ביד
וכ"ץ עובר ימים מאוד קשים
אבל כהן הצדק לא נשאר לבד
כי הסינדרום הוא בלב האנשים
״וזהו סינדרום ירושלים״
