תתחדשי, שולחת לי תמונה עם קעקוע...
תמונה שלא עזבה אותי שבוע.
חמש שנים ביחד שנראות כמו תעתוע,
מקווה שאת יודעת את חומרת הגעגוע.
לחצנו כבר על כל הכפתורים כדי להיות מאושרים
אז חזרנו על אותן הטעויות של ההורים,
אותן דילמות ואותם הייסרים,
כאילו זה כתוב בכוכבים הארורים.
אמרנו קצת דברים וארזתי קצת דברים
וחזרתי להורים, הרהורים, מגורים...
בשבילם גם אריות נראים גורים,
ויכוחים חוזרים מגיל הנעורים.
מכיר תהרגשה הזו, זוכר אותה בחדות,
לפנייך לא ידעתי שקוראים לזה ״בדידות״.
הלב רוצה לחזור. אבל הראש בהתנגדות,
חגיגת התמודדות עם הפצעים מהילדות
יצאתי למסיבה אבל נדמה שאין תקווה,
שאין פה אף כלבה שתמלא אותי שלווה,
כמו שרוח במדורה מגבירה ת׳להבה -
כשהבנתי את ה״לבד״ אז הבנתי אהבה.
מאז שאין אותנו יש לי פצע במחברת,
השמש התפטרה פתאום באמצע המשמרת,
כמה זה דוקר כשאת נשברת x2
אין ברירה אחרת ...
למרות שאת אוהבת
וכמה אני שאני אוהב
הלב שלי עלה על הרכבת.
למעלה ולמטה וסיבוב,
לופ ועוד לופ ואז שוב,
לופ עוד לופ ואז שוב,
זה לא יכול להיות יותר עצוב,
אנ׳לא רוצה להיות יותר עצוב.
אז מה יכל להיות אחרת? בין גבר לגברת
שעיורים לאהבה עיוורת,
אוכלים ביחד ערב, עוברים ביחד דרך,
מתים בפנים כדי לא לשבור מסגרת.
לכוד בתוך עצמי והשעון שלך ביולוגי,
אין פתרון קסמים לשיט הזה, עברתי על כל הבלוגים...
מתוסכל מקשר טוב, זה כמעט כמו כשל לוגי,
ככה כל התמלוגים שלי הלכו על פסיכולוגים.
ניסינו להדביק את מה שלא ניתן
עכשיו כשהודעות באות דמעות באות איתן,
סוף עידן, עוד מטען, הלב שלי עדיין על פינג׳אן,
אני מרגיש אותך בוכה מפאקינג כאן.
לא נרדם, לא נרדם, שומע כל יתוש
מפחד שתכנעי לאיזה דוש,
קשה לי לדמיין אותך בבית הנטוש
אבל הכל הכל עדיף, הכל עדיף על הייאוש.
כי מגיע לך הכל, בלי ״סבבה״ או ״סביר״
והגיע לך הכל כשנתתי לך אויר,
הקיץ עוד יבוא, הלב אולי יפשיר
את תמיד רצית שיר, תמיד רצית שיר…
למרות שאת אוהבת...
20 מטבעות נגנו!
