קר, מוותר ונשאר,
והגיע הזמן אני מרגיש שלחצת יותר מדי.
כל הזמן מעלי את שברת את רוחי,
אני נקרע בין הרגל לבין עצמי.
מי חשב שהיום ישתנה
ופתאום בארות של תקווה יתייבשו לחול.
כבר מזמן לא יכול להפנות מבטי,
מצולק ושבור, לא אמיתי.
עכשיו אני קם ועוזב, מזמן נגמר הכח
ניצב אל מול אותו כאב, כבר לא יכול לשכוח
מבחן אמת שמאכזב
גם שנדמה שמושלם, והכל כבר נרדם
זה חוזר ומכה בי די נמאס!
והרגש נמס, אני מרגיש מנותק
כי החבל נגמר אני נחנק!
מי אמר שאשתוק לכאב כה עמוק
ואת מה שהיה לא ניתן למחוק.
אני בחדר הקר מתפתל בתוכי,
זה חלום שמרגיש לא אמיתי.
